ליואי רו"ח ואח' נ' קרינר ואח'

החלטה

עיקר העובדות הרלבנטיות

1. בפני בקשה לביטול עיקול זמני, אשר הוטל על כספי הנתבעים המוחזקים אצל מחזיקים שונים. עסקינן בתביעה כספית אותה הגישו התובעים בגין תמורת שירותי ראיית חשבון אותם העניקו לחברת טרפיטק טכנולוגיות והנדסת תנועה בע"מ (להלן – "טרפיטק").

2. אין חולק, כי עת ניתנו שירותי התובעים לטרפיטק היה מצבה הכלכלי של האחרונה בכי רע ולימים אף נקלעה להליכי פירוק. לוז התביעה כנגד הנתבעים (כפי שהבהירו התובעים בתשובתם לסיכומי הנתבעים) הינו, התחייבותם האישית הנטענת של הנתבעים לשאת בחובות טרפיטק כלפי התובעים, בגין השירותים האמורים. התובעים הבהירו "ברחל בתך הקטנה", כי אינם מבקשים את "הרמת מסך" ההתאגדות בין הנתבעים, או מי מהם, לבין טרפיטק, אלא כאמור, לשיטתם חבים כלפיהם הנתבעים מכח התחייבות האישית לשאת בחובות טרפיטק כלפי התובעים, בגין השירותים שניתנו לה. ראו: סעיפים 8-14 לסיכומי התשובה מטעם התובעים.

3. המחלוקת בין הצדדים נסובה בעיקרה סביב סוגיית חבותם האישית של הנתבעים בחובות טרפיטק, כלפי התובעים. אין חולק, כי התובעים אכן נתנו שירותים לטרפיטק ושמפאת הליכי הפירוק בהם מצויה האחרונה לא קיבלו התובעים את מלוא שכרם.

4. נסיבות העניין הן, כי עת העניקו התובעים את שירותיהם לטרפיטק היה מצבה הכלכלי של זו בכי רע והתובעים ידעו זאת בבירור. הדעת נותנת, כי התובעים לא חששו לפירעון שכרם הואיל וסברו, סובייקטיבית, שמאן דהוא מבטיח את פירעון שכרם. האם ניתנה בפועל הבטחה מעין זו על ידי הנתבעים מס' 1-2, או למצער הוצג מצג על ידי אותם הנתבעים המלמד על התחייבותם לפרוע את שכרם של התובעים ? סבורני, כי זו שאלה הטעונה בירור. די בראיות אותן הציגו התובעים, לרבות תכתובות בין הצדדים, עדויות באשר לאימרותיהם בעל פה של הנתבעים מס' 1-2 וההמחאות אותן משכה הנתבעת מס' 3 לטובת התובעים, או מי מהם, בכדי להצביע על קיומה של שאלה רצינית הטעונה בירור.

5. בעניינה של הנתבעת מס' 3 זכותם לכאורה של התובעים אף מובהקת יותר. שכן אין מחלוקת שזו משכה לטובת התובעים, או מי מהם, עשר המחאות בסך כולל של 260,000 ₪, אשר מתוכן נפרעה רק אחת וחלף הנותרות שולם כנטען סך 30,000 ₪ בלבד. לכשהוצגו לפירעון חלק מאותן ההמחאות הן חוללו, בין היתר, מחמת העדר כיסוי מספיק.

הפן הנורמטיבי

6. מבקש הסעד הזמני נדרש לשכנע את בית המשפט "על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה". ראו: תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן – "התקנות"). לפיכך נדרש מבקש הסעד הזמני להראות כי תביעתו העיקרית אינה טרדנית וכי קיימת שאלה רצינית שיש לדון בה. ראו: רע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ' אמר, פ"ד נו(1) 529, 533; רע"א 8553/07 כתנאי נ' שכטר (פורסם במאגרים)- פסקה 11 להחלטה.

ודוק, הראיות הנדרשות לשם מתן צו עיקול זמני אינן צריכות להוכיח את התביעה ברמה המאפשרת מתן פסק דין לטובת התובע, אלא די בהיותן מצביעות על כך שהתביעה אינה מחוסרת סיכוי. ראו: רע"א 7139/96 טרינגוב נ' טפחות, פ"ד נא(2) 661, 666; רע"א 970/02 ריבר נ' מגדל (פורסם במאגרים) – פסקה 4 להחלטה.

7. הערכת סיכויי התביעה נעשית באורח לכאורי בלבד, בשים לב לחומר הראיות שהניחו הצדדים לפני בית המשפט. הערכה זו אינה אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית. ניתן אף לומר שראוי כי בית המשפט יימנע מלשוות לממצאיו העובדתיים לגבי הסעד הזמני, נופך של ממצאים חלוטים. ההליך בו מתבררת הבקשה לסעד זמני, הוא הליך מקדמי באופיו, שבו נבחנות ראיות וטענות הצדדים במבט על, לשם הכרעה בשאלה אם הונחה תשתית הולמת לכאורה לקיומה של עילת התביעה. הואיל והראיות שמביאים בעלי הדין עת נדונה הבקשה לסעד זמני, אינן משתרעות על מלוא הפלוגתאות הנטושות במחלוקת ביניהם, ייתכן כי בתום הדיון בהליך העיקרי, לא יימצא מתאם בין הקביעות המקדמיות לגבי סיכויי התביעה, לבין התוצאה הסופית. ראו: ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח(4) 105, 108

8. סוגייה נוספת אותה יש לשקול היא נטיית מאזן הנוחות לטובת מבקש הסעד הזמני. יש לערוך בחינה השוואתית של "הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר". ראו: תקנה 362(ב)(1) לתקנות. קיים יחס גומלין בין הזכות לכאורה לבין מאזן הנוחות. יחס גומלין זה זכה בפסיקת בתי המשפט לכינוי "מקבילית-כוחות". משמעות הדבר היא שככל שסיכויי התביעה טובים יותר, כך מתמתנת הדרישה בעניין מאזן הנוחות ולהיפך. ראו: רע"א 3577/09 ביבי נ' אייץ אנד או (פורסם במאגרים) – פסקה 13 להחלטה; רע"א 2397/06 אברג'יל נ' מינהל מקרקעי ישראל (פורסם במאגרים) – פסקה 8 להחלטה.

יחד עם זאת יוער, כי הן מאזן הנוחות והן הזכות לכאורה חייבים לעמוד ברף מינימלי, שאם לא כן לא יהיה מקום למתן סעד זמני. ראו: רע"א 706/09 קופת חולים מאוחדת נ' המרכז הכירורגי ירושלים (פורסם במאגרים) – פסקה 8 להחלטה; רע"א 2826/06 שלמה אליהו נ' ישעיהו לנדאו (פורסם במאגרים) – פסקה 3 להחלטה.

9. דומה, כי הדרישה לקיום חשש סביר שאי מתן צו העיקול יביא להכבדה על ביצוע פסק הדין (ראו: תקנה 374(ב) לתקנות), הינה למעשה פירוט חלק ממאזן הנוחות לעניין עיקול זמני. אם הונחה תשתית עובדתית המקימה חשש סביר שדחיית הבקשה לעיקול זמני תכביד על ביצוע פסק הדין הרי, שיש בכך משום הצבעה על נזק למבקש העיקול הזמני. אזי ייבחן הנזק הצפוי למשיב ממתן הסעד הזמני.

מן הכלל אל הפרט

10. כפי שכבר נאמר לעיל, דומני, כי הראיות אותן הציגו התובעים מלמדות על כך שבפנינו שאלה רצינית הטעונה בירור ודי בכך כדי "לחצות" את המחסום הראשון העומד בפני התובעים, הוא כאמור, לשכנע את בית המשפט "על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה".

11. יחד עם זאת סבורני, כי לא עלה בידי התובעים להצביע על כך שאי מתן הסעד המבוקש יכביד על ביצוע פסק הדין, ככל שיינתן פסק דין לטובת התובעים, וזאת בכל הנוגע לנתבעים מס' 1-2. כפי שיובהר להלן עניינה של הנתבעת מס' 3 שונה.

12. ככל שירדתי לסוף דעתם של התובעים, לשיטתם מתקיימת דרישת ההכבדה בשני מובנים: האחד, התנהלות הנתבעים מס' 1-2 מלמדת על מרמה ומכאן יש להסיק, כי אף אם יינתן כנגדם פסק דין יקשה ביצועו; האחר, סכום התביעה, כשלעצמו, מהווה אינדיקציה שאי מתן הסעד המבוקש יכביד על ביצוע פסק הדין.

13. בכל הכבוד, איני מקבל את שיטת התובעים. העמדה אותה מציגים הנתבעים מס' 1-2 הינה, כי יש להבחין בין פעילותם כאורגנים של טרפיטק לבין מחויבותם האישית בפירעון חובותיה. הנתבעים מס' 1-2 טוענים, כי כל הבטחותיהם לשאת בחובות טרפיטק היו בשם טרפיטק ולא אישית. עמדה זו אינה מופרכת ואינה מצביעה כשלעצמה על מרמה. בהחלט ניתן לטעון, כי מקום שלתובעים היה חשוב להבטיח את פירעון שכרם, שלא על ידי טרפיטק, היה בידם לדרוש את ערבותם המפורשת, בכתב, של הנתבעים, או מי מהם. מקום שהתובעים בחרו לא לעשות כן, הרי, שאין לשלול את האפשרות שהנתבעים מס' 1-2 כלל לא התכוונו ולא התיימרו לשאת בחובות טרפיטק.

נמצא איפוא, כי עצם התכחשותם של הנתבעים מס' 1-2 לתביעה ופירושם השונה לאירועים המקימים לשיטת התובעים את עילת התביעה, אינה מהווה מרמה ואין בהן כדי ללמד על קיומה של "הכבדה".